בכל האמור בנוגע לברית הנישואין בין גבר לאישה
יש כמה דרכים להבחין ביניהם, וכמה דברים בהם הם נבדלים מאוד אחד מן השני. למשל, כמאמר המצהל, "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".
השיר מבחין בין קול חתן לבין קול כלה, והוא מצמיד לכל אחד מהם תיאור אחר – לאחד הוא מצמיד 'ששון', ולשנייה הוא מצמיד 'שמחה'.
המילון העברי אינו מבחין בהבדלים בין המושג ששון והמושג שמחה, להוציא אחד – ששון היא מילה ממין זכר, ושמחה היא מילה ממין נקבה. תודה לכם, חכמנו זיכרונם לברכה, או מי שלא יהיה שהביא את המשפט הזה לכל ברית נישואין בישראל, אבל האבחנה בין שמחת האישה לבין ששון הגבר, היא אינה במקומה: אין הבדל בין שמחת גברים לשמחת נשים, לפחות לא הבדל הכרחי. המדובר הוא בצרות עין שלא תתקבל בעין יפה על ידי הפמיניסטים, ובאבחנה מיותרת לחלוטין.
בין חתן לבין כלה – Between man and woman
דרך שנייה להבחין בין החתן לבין הכלה, היא לבושם. נשים לובשות שמלות כלה, ואילו הגברים – חליפות חתן.
אין זה מן הראוי להפיל גם את העוון הזה על הדת, וכמובן – אין ענייננו כאן הוא לתקוף את הדת. אבל יש בהחלט מקום רב לתהות, מתי ומדוע הפכה החתונה למודל בו האישה לבושה בלבן, והגבר לבוש בשחור.
האם זה מסמל את השוני הגדול ביניהם – שבין הגבר הזכר לבין האישה הנקבה? יסולח לי אם אני אינני נמנה בין הסבורים שהיחס בין הגבר לאישה הוא לא יחס בין שני הפכים. היות שכך, אינני סובר גם שיש צורך ליצור הבחנה דיכוטומית ומגוחכת בין שמלות כלה לבין חליפות חתן.
מדוע אנשים מתעקשים לטעת הבדלים צורניים, אפילו במקומות בהם הם אינם קיימים לכשעצמם? ומדוע צריך להיות הבדל של שמים וארץ – של שחור ולבן, של כן ולא, של שני הפכים – בין הגבר החתן לבין האישה הכלה? האם לא יפה יותר היה, וראוי, ומתאים, אילו שניהם היו לבושים אותו צבע, ואז היה מעיד הדבר, באמת, על המשותף בין השניים לעומת הקהל, ולא בהבדלים הקיימים ביניהם?
